<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף לג.</h2>
עוד כתב שכלי שנבלע איסור מועט ודרך אותו כלי להשתמש בו בשפע משתמש בו היתר בשפע ואינו חושש לביטול אותו איסור מועט. והביא ראיה מההיא דאמרי' בקנקנים של נכרים דמותר לישראל לתת לתוכן מים או ציר או מורייס, וטעמא דמילתא דיין הנבלע בכלים אלו דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו בשפע היתר אין אפשר לבא לידי נתינת טעם ולפיכך אפי' לכתחלה מותר, ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בו, מותר להשתמש בו לכתחלה ואפי' בבן יומו לפי שאי איפשר לבא בו לעולם לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפע, גזרה שמא ישתמש [בו] בדבר מועט ויבא בו לידי נתינת טעם ע"כ. ואין דברים נכונים כלל אלא כאן וכאן אסור לבטל איסורין לכתחלה, ולדבריו משהו נבלה או חזיר שנבלע בקדרה מותר לבשל באותה קדרה חס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר. ועוד לדבריו אין פליטת בלע הקנקנים כדי ששים ממה שנותנין בתוכן וכיון שכן אף יין יהא מותר לתת בתוכן דהא קיימא לן דפליטת קנקנים אינו אוסר בהנאה כדאיתא במתניתין (כ"ט, ב'), וכל יין שאינו אוסר בהנאה אינו במשהו אלא בששים כשאר איסורין שבתורה וכיון שכן אף יין יהא מותר לתת לתוכה, אלא ודאי ליתה להאי טעמא כלל וההיא דקנקנים אינה מענין זה כלל שהצונן אינו מבליע ולא מפליט ואין בהם בליעת איסור כלל, וראיה לדבר שהרי הכשרן במים צוננין ואלו היה בהן בלע לא היו מוכשרין במים צוננין שהמים דבר פשוט הוא שאינן נבלעים כלל בשום דבר שאינו דבר חריף כלל ולא מפליטין, אלא איסור קנקנים וכלים של יין לא מפני בלע כלל הם נאסרין אלא מפני קליטה שקולטין טעם היין וכשנותנין בהם יין אחר בלא הכשר קולט גם כן מטעם זה ואין בו מממשו של איסור כלל, ולפיכך אסרוהו בשתיה והיתירוהו בהנאה ואפי' ליהנות בגופו מה שאין כן בעלמא ונתערב יין ביין והמים הכשר להם שבשהייתן מפיגין טעמו וקליטה זו הילכך לא חשיב ביטול איסורין כיון שאין בו מגופו של איסור כלל. עוד אני אומר שאין דין איסור בטולין לכתחלה אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבלה וחזיר לתוך אוכל של היתר, שאעפ"י שיש בו ששים של היתר מכל מקום האיסור קיים ושמו עליו דמעיקרא אוכל והשתא אוכל, אבל יין במים שהוא נפסל לגמרי וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל אפי' לכתחלה, הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבלה עד שתהא פגומה כשהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואחר כך מותרת לו. ואלו דברים ברורים מאירי עינים.
<h2>דף לט.</h2>
עוד כתב המחבר דכלי שאינו בן יומו לא חשיב נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו, דדבר הבלוע ואינו בן יומו חשוב בודאי נותן טעם לפגם אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו וכן לענין טיחת כלים אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו, וכי שרינן דבש ושמן ולא חיישינן לגיעולי נכרים משום דחזקת כלים בסתם כשאינן בני יומן משום שאין דרך להשתמש בכלים דרך בשול ולא על ידי האור אלא אחר הדחה שהדיחו אותו מתשמיש ראשון. והקשה מההיא דע"א דאסרינן קורט של חלתית משום דמפסקי לה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנוני' והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור, אלמא טיחה דסכין חשבינן נותן טעם לפגם אי לאו משום טעמא דמחליא ליה, ע"כ. ולאו קושיא היא כלל וכבר כתבנוה למעלה דהתם לאו משום דחשבינן טיחת הסכין דבר הפגום בעצמו דהא לא אפשר, דאם איתא לא הדרא מיתסרא משום דמשבחא דכל דבר שניתר מחמת שנפגם אינו חוזר להיאסר לעולם, אלא הכי קאמ' סד"א משום דלאו אורחא דחלתית בשמנונית, דליהוי פגם בו וכיון דכן לישתרי קמ"ל דמשום דמחליא ליה חשבינן תערובתו לשבח. והא דאמרינן התם בשילהי ע"א וכולן שנשתמש בהן כלומר בכלים של נכרים עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ומוקים הא דתניא מותר כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, קתני מיהת שלא הטביל כלומר שלא הדיח ושרי לה משום דנותן טעם לפגם אלמא טיחה גופה דלאו בת יומא חשיבא נותן טעם לפגם, ולמאן דאסר אסירא ולמאן דשארי שריא, אפשר דשלא הטביל דהתם טבילה קאמר ואגב שיטפא נקטה ולאו דוקא דמשום טבילה לא מיתסרא ובדידה נמי לא שייך דין נתינת טעם כלל. אי נמי אפשר דעד שלא הטביל הדחה קאמר ואגב שיטפא נקטינהו לכלהו תלתא וההיא דתניא מותר לא הדרא אכולהו אלא אשלא הגעיל ושלא ליבן, אי נמי אפשר דכי אמרינן דטיחה חשיבא איסור בעין ולא חשיבא פגומה משום דלאו בת יומה, טיחה נדבקת כעין טיחת שומן או רוטב, אבל טיחת דבר צלול כעין יין כיון שנתיבשה דינה כבלע וכל שאינו בן יומו חשוב פגום ואיסור קנקנים לאו משום טיחה אלא משום פליטת כח היין, וההיא איפשר דלא מיפגמא בשהייה. עוד כתב קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואע"פ שאינה בת יומה ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב. וכתב קדרות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן אף כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהו מותרין בפסח דהא היתירא בלעי ונפגמו בעודן היתר אלא כיון שנבלעו מן השבח הרי הם אסורין לעולם ע"כ. ודברים אלו כשגגה וקדרות בפסח ראיה ברורה דאמרינן בגמר' (פסחים ל', א') אמר רב קדרות בפסח ישברו ופרכינן עלה אמאי ישברו לישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן, ואמרינן גזירה דילמא עביד בהו ככל איסורין במינן ובוודאי אסור לבטל איסורין בכל איסורין שבתורה אפילו בדרבנן ובודאי נותן טעם לפגם מותר בכל איסורין שבתורה בין אותן שהן בשיעוריהן בנותן טעם בין שהן במשהו, דטעמא דהיתר דנותן טעם לפגם דלא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא ואעפ"כ אסור לבטל אותו דקדרה של נכרי והיא אינה בת יומה אסור בודאי לבשל בה וכיון דכן מאי האי דפרכינן וליעביד בהו שלא במינן לאחר זמנן, ומאי האי דמתרצינן דילמא עביד במינן, שלא במינן מי התיר ובמינן מי אסר, והנכון בזה מה שפי' מורי רבנו משה ז"ל דזימנין דאשכחן דמותר לבטל איסורין כגון האי דאמרינן ביום טוב (ביצה ד', ב') עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן אף כאן בחמץ לאחר זמנו שלא במינו דאיכא קולי טובא דכי בלע היתירא בלע ונפגם בעודו היתר, ואפי' מושבח מסתמא אין בו שיעור כדי לאסור דמסתמא קדרה דלאו בת יומא בלע שבה נתיבש ואין בפליטתו כדי נותן טעם, ורב סבר חמץ לאחר הפסח שלא במינו בנותן טעם והכי סברא דרב בכולהו איסורין שבתורה, בכי הא ודאי מבטלין איסורין לכתחלה, ומתרצינן דילמא עביד בהו במינן והוי במשהו נמצא שיש בפליטתו כדי לאסור אלו היה מושבח ובכי הא אין מבטלין איסורין לכתחלה ומשום הכי לדידן דאית לן דחמץ בזמנו במשהו אסור לנו לבשל בקדרות, לפי שיש בפליטתן כדי לאסור. נמצאת אומר בקדרה שבשל בה בשר ואינה בת יומה שכל מדות אלו בה ומותר לבשל בה חלב לכתחלה, ותו תיהוי פירושה דההיא שמעתא כדבעית הרי שאמרו בפירוש לרב שמותר לכתחלה לבשל בקדרות אחר הפסח שלא במינן אלמלא משום גזרה דבמינן, וכל מדות אלו שיש בבלע חמץ לאחר זמנו כלן בבשר בחלב, וליתה לההיא גזירה דילמא עביד בהו במינן. אלא ודאי לנו שומעין שאמרנו כהלכה.
<h2>דף עג:</h2>
עוד כתב בכלי שטף שבלע מן האיסור ונאסר ואחר כך נתערב באחרים שראוי לדונו בדבר שיש לו מתירין שהרי אפשר להכשירן בהגעלה, אלא דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין בשום מקום שיש בו הוצאה והפסד ויש ראיה בזה וכיון שכן אמרינן בהא דחד בתרי בטיל ע"כ. וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו בטול לבד מטעמא שיש לו מתירין, דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור, וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור הרי זה כאלו ניכר ואין לו היתר. ותו דטעמא דיבש ביבש חד בתרי בטיל משום דליכא טעמא דאיסורא אבל כל היכא דאיכא טעמא דאיסורא אסור, והכא לא סגיא דליכא טעמא דאיסורא אי מתרמיא ליה האי קערה או האי כלי ויהיב ביה היתירא, הילכך אפילו באלף לא בטיל דהא לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר. ומעיקרא לא סגיא בהו בלאו הכי דהא לא אפשר בלאו הכי וכי האי גונא דלא סגיא מעיקרא בלאו הכי לית ליה בטול וזה דבר מחוור ומתוקן מאוד. עוד כתב בהא דאמרינן בשילהי ע"א בפרק השוכר את הפועל ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. ופרישנא טעמא דיין נסך משום חומרא דע"א וטבל כהיתירו כך איסורו. והקשה המחבר אמאי לא קאמר בהאי טעמא דטבל משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ע"כ, ולאו קושיא היא דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין דבתראי הוא כדמוכח ביום טוב (ביצה ל"ט, א') האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דרב אשי הוא דאסקה משום דבר שיש לו מתירין ורבא ואמוראי אחריני בטעמא אחרינא, ולאו דידיה אלא דר' שמעון אלא דרב אשי הוא דאפקה למתניתא וקבעה כהלכתא ולהכי פרישנא בדר' יוחנן כסברא דקמאי. אלא אליבא דהלכתא סגי לן בהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין ומיהו אפי' בטבל דליהוי בכי האי גונא דלא חשיב דבר שיש לו מתירין, דאיכא כי האי גונא כדמוכח בבבא מציעא, איתיה להאי טעמא דאמרינן כהיתירו כך איסור.
<h2>דף עד:</h2>
כתב החכם גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וגרוגרות בתוך המורייס, תני ר' חלפתא בן שאול קדרה כלומר של חרס שבישל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. א"ר בא ואין למדין הימנה לענין נבלה א"ר אשי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואת אמרית הכין א"ר בא כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהם המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי היא תרומה אלמא אין מקילין בה, ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואין כאן קולא כל כך. ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, ותדע לך שאם אי אתה אומר כן כי א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה לישמעינן שאר איסורין של דבריהם, ועוד הביא ראיה בשם הרב ר' שמריה ז"ל מיהא דאמרינן נעוה ארתחו ופי' גת חרס משום דאיסור יין של נכרים דרבנן ע"כ. ודברים אלו כולן כשגגה שאין חילוק בדין כלי חרס בין איסורין של תורה לשל דבריה' בכולן אין להם תקנה שאינו יוצא מידי דפנו לעולם והתורה העידה עליו כן שכתוב בו ישבר, וראיה לדבר דהא אמרינן לענין יין נסך (ל"ג, ב') דדרש מרימר דקוניא בין אוכמא בין ירוקא בין חיורא שרי כלומר ככלי עץ דיותר מיכן אי אפשר ולענין חמץ אמרינן דכלהו אסירי כלומר ככלי חרס דאין להם תקנה. ומקשינן להו בגמרא בע"א אהדדי ומתרצינן זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן, אלמא דכי האי גוונא ביין נסך דנשתמש בו על ידי חמין אין להם תקנה כשאר איסורין דעלמא, ועוד שאם כדבריו כן הוא כל כלי חרס שבעולם אפשר להכשיר דמשהי להו דלא ליהוו בני יומן ולא מתסרי אלא דרבנן דהוו נותן טעם לפגם ואפשר להכשירן בהגעלה, וכי תימא דילמא לא משהי להו, והא לא גזרינן כי האי גוונא, דמקשינן בגמ' (פסחים ל', א') ולישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן ומשני דילמא אתי למיעבד בהו במינן. ועוד לשמואל אמרינן קדרות לא ישברו אלא משהי להו לאחר זמנן ולא גזר דילמא לא משהי, אלא דברים אלו אינן ואין משמע השמועות כדעת החכם הזה כלל. וראיה לדבר מדאמרינן מעיקרא תני ר' תחליפא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמ"ר יוסה קשיתה קומי ר' אבא תרומה עון מיתה נבלה איסור לאו ואת אמרת הכין. והשתא ודאי תמיהא מילתא טובא לר' יוסה הא דר' אבא קשיא ליה ובלאו דר' אבא לא קשיא ליה והיכי אפשר דלא קשיא לכלהו הא דר' חלפתא דתני תקנתא לכלי חרס והלכה רווחת בישראל שאין כלי חרס יוצא מידי דפנו לעולם והתורה העידה עליו, אלא ודאי הא דר' חלפתא בשאינה בת יומא משמע לאו דאיסורא דרבנן ומשמע להו דכיון דליכא אלא איסורא דרבנן וקיל איסוריה דהוא פגום דאלו דכוותיה בעין משרא שרי, וכיון דכן שרינן בהגעלה שלשה פעמים, ועלה אמ"ר אבא דאין למדין ממנה לענין נבלה להתיר בהגעלה אפילו בשאינה ב"י ומתמהינן עלה תרומה עון מיתה ונבלה איסור לאו ואת אמר הכין, ומשנינן דאתיא כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהם המעשרות כלומר כמ"ד דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבא דהויא לה תרומה דרבנן והשתא ודאי אפילו בבת יומה כיון דהויא דרבנן, והוי לה דרבנן בין בארץ בין בח"ל וכיון שכן אין שום הפרש בדינה בין אותה שהיא בארץ לאותה שהיא בח"ל דבארץ גופה אין לה עיקר כלל, וקילא משאר איסורין לפי שאין איסור' שוה בכל, דבח"ל מקומות מקומות יש דאיכא מקומות דאין נוהגת בהם תרומה כלל ואפי' הכי אין למדין ממנה לענין נבלה כלומר אפילו באיסורין דרבנן כגון קדרה שאינו ב"י, דבלאו הכי לא צריכא למימר דכלי חרס אין להם תקנה אלא בשאינה ב"י קאמר דאיסורא דרבנן, ואפי' הכי לא סגי לה בהאי הכשר שלא נאמרו דברי' אלא בתרומה דרבנן ומשום קולא דידה טפי משאר איסורין דרבנן אבל כולהו שאר איסורין דרבנן אין מבטלין בהם איסור לכתחלה ק"ו מקדרה דלאו ב"י דאמרינן דלא מבטלינן ואע"ג דרבנן והוי נמי איסור פגום. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן ג' טיפין ודיו וכה את אמר הכין כלומר במתני' תנן המערה מכד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין כלומר ומותר לבטל המותר ואת אמרת הכין כלומר דליבעי הגעלה, ואמאי אינו מבשל בה חולין בלא הגעלה ויבטל המותר לכתחלה כשם שנותן בכד חולין אחר שלש טיפין ומבטל המותר, ומהדרינן התם בצונן ברם הכא על ידי האור הוא נגעל כלומר התם בצונן ונראה וניכר מה שאנו מבטלין ורואין שיהיה בחולין שאנו נותנין בתוכן כדי בטול, ברם הכא בקדרה שבישל בה תרומה אם בא לבשל בה חולין שלא על ידי הכשר על ידי האור נגעל ואי אתה יודע פליטתו, ולפיכך צריך להכשירה. זו הנוסחא היא עיקר וזו היא פירושה ושלא כדברי המחבר. וההיא דנעוה ארתחו לאו בכלי חרס היא אלא בשל אבן שדינה ככלי עץ, מיהו אין לנו רמז בשום מקום לדין זה בגמרתנו ושיהיה לכלי חרס הכשר בהגעלה בשום איסור בשום מקום ולפי גמרתנו אליבא דשמואל דאמר חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב בלאו ההוא הכשר סגי לה. ומדברי הירושלמי נראה דמתני' דהמערה מכד לכד בתרומה דרבנן אבל בגמרא דילן לא משמע הכי אלא אפילו בתרומה דאורייתא ומשום טורח צבור אמר שנוהג בתרומה כדרך שנוהג בשלו בחולין. ומיהו דוקא במערה בהם חולין א"כ לא מיקרי ביטול איסור שהתרומה אינה איסור והחולין אינם איסור, ולפיכך שרי כי האי גונא מפני טורח צבור בתרומותיהן. עוד כתב וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות ע"כ. והוי יודע דהחזרת כבשונות אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות דהתם להפליט מה שבלע אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא שהוא מכלה איסור שבתוכו, ולפיכך הוא הכשר ונפקא לן מינה דאלו שפוד מתכת דקימא לן חם מקצתו חם כלו ונשתמש בו איסור במקצתו הרי כולו נאסר כאלו נשתמש בכולו, וכשבא להכשירו בליבון לא די לו ללבן עד כדי אותו מקצת שנשתמש בו באיסור לפי שאין הלבון מפלט בלעו אלא מכלה, וכשמכלה עד כדי אותו מקצת לא די לו בכך, שכשיבא להשתמש בו בהיתר יפלוט איסור על ידי אותו מקצת שלא הוכשר שהרי חם מקצתו חם כלו, ולא די לו אלא בליבון כלו. אבל בקדרה של מתכת שנשתמש בה איסור במקצתה די לו בהכשר הגעלה עד כדי אותו מקצת, דהגעלה הכשר פליטה היא וכבולעו כך פולטו וכבר פלט כל מה שבלע, ואף על פי שמפעפעת הבליעה על ידי הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש, כך עכשיו בהגעלה על ידי הלחות פולט הכל. ואע"פ שאמרו בזבחים לענין מריקה ושטיפה (צ"ו, ב') דאם נשתמש בכלי במקצת צריך מריקה ושטיפה בכלו, ההיא לענין קדשים היא אבל לחולין כלל גדול בידינו כבולעו כך פולטו. ואף בקדשים לא נאמר אלא לאחר שנעשה נותר אבל קודם לכן די לו מקודם לכלי במשתמש בו כשיעור ראשון, כדאמרינן עלה בע"א כל יום ויום נעשה גיעול לחברו. מיהו ליתיה להאי דינא אלא להיתר בהיתר כגון קדשים קודם זמן איסורן קודם שנעשו נותר וכגון בשר בחלב בקדרה של מתכת שבישל בה בשר וחזר ובשל בה ירק דמותר לבשל בה חלב, אבל לא בדברים האסורין וכן העלה בזו המחבר אבל שאר דינין שכתבנו לא נתבארו בדבריו, ומכל מקום שמענו מההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו דלא חיישינן לניצוצות דחד זימנא דהא בעלמא בעינן גדנפא.
<h2>דף עה:</h2>
גרסינן בע"א פרקא בתרא הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל כלומר את שדרכו להשתמש בהדחה כלומר שתשמישן בצונן, יטביל כלו' ידיח ולאו טבילה קאמר דהא את שדרכו תנן, ותו דומיא דאידך תנן דמיירי בהכשר הכלי. להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד ואסכלא מלבנו באור והסכין שפה והיא טהורה ובגמרא אמרינן אמר רב הונא ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב פפא ובסכין יפה שאין בה גומות אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן ומוכח בגמרא דאפילו לגבי צונן חריף סגי ליה בנעיצה כגון אתרוג ודכוותיה. ומיהא שמעינן דאין דבר חריף צונן מבליע ולא מפליט דבר קשה דנעיצה בקרקע אנן סהדי דאינה מפלטת, וקאמר דסגי ליה ואין בצונן חריף איסור אלא שבולע מן המוכן וכבר כתבנו זה למעלה, ולהוציא מדברי המחבר שכתב דצונן חריף מפליט ומבליע אגב דוחקא דסכינא, וכבר נתבאר זה שאינו שהרי דבר מחוור הוא שאין נעיצה בקרקע מפלטת כלום. וכן מה שכתב שמשנתינו ששנינו בה הסכין שפה והיא טהורה אינה אלא לענין צונן וזו וזו כלומר שיפה ונעיצה כל אחת הכשר לענין צונן וזה מבואר שאינו נכון, שאילו היתה שיפה הכשרה של סכין לאכול בה צונן לא היה די לה בנעיצה בקרקע אפי' כמה פעמים שהשיפה בריחיים של אומנין והיא קליפה לברזל, ואם המשנה מצרכת שיפה לא היתה מודה בנעיצה שאם היתה מודה בנעיצה, נעיצה שהיא קלה היה לה לשנות וכל שכן שיפה, ועוד אתה למד דבר מענינו שהרי במשנתינו הכשר גמור שנו שם הגעלה וליבון ואחריהן שנו שיפה בסכין, ועוד שהרי בירושלמי אמרו שאף נעיצה הכשר לסכין לאכול בה רותח ובלבד בסכין קטן, מכלל שהן שומעין משנתינו להכשר גמור אף לרותח קל וחומר מנעיצה ובנעיצה הוא שהפרישו בין קטן לגדול אבל בשיפה אין בה חלוק והכשר גמור היא לכל סכינין ולכל דבר, מפני שהשיפה קליפה היא לברזל וקים להו לרבנן שאין ברזל בולע על ידי רותח יותר מכדי קליפה ואע"פ שפעמים שמשתמשין בסכין על ידי האור, הלכו חכמים אחר רוב תשמישן בסתם ורוב תשמישן בסתם בבשר רותח מבושל, ולא כדברי החכמים שאומרין שרוב תשמיש סכין בצונן, מבואר הוא שאינו אלא רוב תשמישן ברותח, והם שאמ' כן ממשפחת בריאים ופרושים הם שאינן רגילין בבשר. ומכל מקום במאי דפליג ירושלמי אגמרא דילן אגמרין סמכינן וכגמרין נקטינן, דנעיצה לא מהני אלא לצונן ואין הפרש בין סכין קטן לגדול שלא הוזכר דבר זה בגמרתנו כלל. ומכל מקום למדנו דהדחה האמור' בכל מקום אינה הדחה בעלמא אלא שפשוף יפה, אחר שבמקום הדחה הצריכו נעיצה עשר פעמים בקרקע ובמקום קשה. אבל אחר השפשוף אין לנו שטיפה שלא נאמר שטיפה בהכשר חולין מעולם וסתם מתני' הדחה הגעלה ליבון שיפה, ואלו שטיפה לא תנן ולא נאמר מעולם אלא לענין קדשים ולא לענין הכשר שהשטיפה אינה מכשרת כלל אלא מעלה היא בקדשים, ומכל מקום למדנו ממשנתינו גם כן דלא בעינן לבון בסכין דאלו בעי לבון לא סגי לה בשיפה, ובשפוד ואסכלא דתנא ליבון לא תנא שיפה אלא שיפה במקום הגעלה היא, וכי תנא את שדרכו להגעיל יגעיל לא תנא שיפה דאיכא יורות וקומקמוסין ומחמי חמין דלא אורחייהו בשיפה, ומכל מקו' בכלל את שדרכו להגעיל יגעיל הוו סכינין והדר תנא בהו שיפה דאורחייהו בשיפה. הילכך כולהו סכינין מסתמא בשאין בהן גומות סגי להו בשיפה לענין ברזל שלהם או בהגעלה, אבל אם בידות נשתמש בהן על ידי האור בעו ליבון וכן העלה המחבר לענין הגעלה בשם מורי רבנו משה ז"ל.
עוד כתב החכם שהמחבת דינו כאסכלא שתשמישה על ידי האור דפעמים שהשמן כלה והויא כתשמישה על ידי האור. ואינו נכון שאין הדבר תלוי במשתמש בו על ידי משקין שאלו בא להשתמש דבר האסור ביורה בלא משקה אינה צריכה ליבון בכך, אלא הדבר תלוי בראיית פני האור כל שרואה פני האור צריך ליבון וכל שאינו רואה פני האור דינו בהגעלה ולא שנינו ליבון אלא בשפוד ואסכלא, וכן הני בלייש אינן רואין פני האור ודיין בהגעלה וכן אמר בפי' בתוספתא לענין מחבת. עוד כתב שהשפוד שלנו שצולין בו בשר שהשפוד אסור דכי חיימא בשרא דאיב דמא ובלע שפודא בין מתותי בשרא בין מאבראי, דהא שפוד של מתכת חם מקצתו חם כלו ולפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על גב השפוד ואפילו רגע אחד אלא תכף שמוציאו מן האור שולף הבשר מעל השפוד ועד שהוא זב ופולט אינו בולע מן השפוד, דאי שביק ליה עלוי שפוד הדר בלע בשרא מיניה דהא חמימי נינהו ע"כ. ואני אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת ומוטב לחכמים שיאסרו צלי ולא להביא מכשולות אלו ודברים שאין אדם יכול להביא עליה, הגע עצמך שיהא הצלי חביב עליו שיהא צלוי ביותר עד שיתיבש א"כ בזה לאלתר שיסלקהו מן האור נאסר, שאין כאן אותו טעם שיהא הוא אומר שבעוד שהוא זב ופולט אינו בולע מן השפוד, שהרי זה כבר כלתה פליטתו, אלא דכיון דקימא לן דם שבשלו אינו עובר עליו והדם כיון שנתחמם חשיב מבושל כדמשמע במנחות (כ"א, א') ואין צריך לומר אותו שבשפוד שמתבשל על ידי האור וקימא לן נורא משאב שאיב ודמא משרג שריג, אנו רואין כאלו כל הדם שנפלט מן השפוד כאלו כלו לאלתר שאוב על ידי האור, שדקדוקין אלו אין להם שיעור ואין אדם יכול לעמוד עליהם. עוד כתב שאסור להפך בו בשר שבמחבת בשפוד וכן אסור לנער את הקדרה בשפוד, שהשפוד בלוע מדם ועכשיו פולט בתוכן ע"כ. ומיהו אם עבר ועשה אין משערין אלא בכדי מה שנכנס במחבת או בקדרה שאין אומרין חם מקצתו חם כלו אלא על ידי האור, ואפשר שאף השפוד בעצמו אינו נאסר ומן הטעם שאמרנו דכיון דדם שבשלו דרבנן, רואין בכל דמו כאלו לאלתר שבלעו על ידי האור פלטו כולו כיון דנורא משאב שאיב וזה עיקר.
באיסור כלים והכשירן. האריך המחבר בענין הגעלה היאך אפשר והלא כשם שהוא פולט כך בולע והכשר כלים בהגעלה לאסור תורה אינו אלא בשהן בני יומן, דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דפליטתה מושבח וא"כ כשם שפולטין כך חוזרין ובולעין מן האיסור, וא"ת להגעיל כלי קטן בכלי גדול בכדי שיהא בגדול במה שבתוכו ששים מן הקטן דבכוליה משערינן, וכן לפי אומד שנתנו לנו חכמים במס' שבת דמשערינן ביצה ומחצה לכזית קרוש א"כ יורה גדולה א"א להכשירה, וכתב שכן הוא ודאי דיורה גדולה לא אפשר להכשירה, אלא במשהה אותה שלא יהא בת יומא והתם כשפולט פולטת פגום ואינה נאסרת בחוזרת ובולעת מן הפגום. וזה אינו נכון דהא סתמא איתמר בגמרא דיורה גדולה מגעילין אותה בעצמה ולא הזכירו דדוקא במשהה אותה, והנכון בזה כמו שפיר' מורי רבנו משה ז"ל דמים בכלים מפליטין וממריקין הכלי ואינן מבליעים והיינו דאמרי' בסיפרי לענין הגעלה, במים ולא ביין ולא בחלב ולא בשאר משקין. וא"ת והלא בכולי כלי משערינן ורואין כאלו חתיכת איסור שנימוחה בתוכן ואין כאן ששים במים א"כ מים אלו אינן מים אלא רוטב, זה אינו שהבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו. תדע לך שכן הוא, שהרי ירקות שנתבשל בתוכן בשר מועט בכדי שאין בירק ששים אסור לאכלו עם בשר וגבינה, ואלו נתבשל בשר הרבה בקדרה בפני עצמו בלא שום תערובת ואחר הדיחו הקדרה ובשלו בה ירק בו ביום מותר לאכלה בחלב כדקימא לן (חולין קי"א, ב') נותן טעם בר נותן טעם מותר, אלמא בלע נפלט קלוש כוחו וחלוש ואינו מבטל צורת המים וכחן והרי ממרקין ומפליטין ואין מבליעין. לפיכך צריך ליזהר שלא להרבות כלים בהגעלה לתוך יורה אחת בכדי שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים. וזה נכון מאוד ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק. עוד כתב כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן אחר הגעלה כמו שאמרו שם בזבחים מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס, ובכוס אסור איירי דומיא דכלי אסור דאיירי ביה. ואינו נכון שאין לנו באיסורין אלא כפי הכלל המסור בידינו כבולעו כך פולטו וכלי שנשתמש בו רותחין באיסור הכשרו בכדי אותן רותחין, ודיו שתהיה חמימותן בכדי אותן רותחין של איסור ואינו צורך להוסיף ואיברא דכל שיצא מכלל צונן על ידי האור בולע ודיו בהכשרו כפי אותו שיעור. הילכך כלי שנשתמש בו רותחין באיסור מגעילו ודיו ואינו צריך שטיפת צונן. ומריקה ושטיפ' שאמרה תורה בקדשים בלבד היא, ומה שאמרו מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס בכוס כשר אמרו ולפרש לנו לשון מריקה ושטיפה כדרך בני אדם בכוסות. ומסתברא נמי דאתיא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן דוקא והכי תנן לה התם בהדיא גבי מריקה ושטיפה בצונן והתם נמי מוכח בהדיא דלמאן דאמ' מריקה בחמין ושטיפה בצונן שטיפה בתרומה ליכא, והוא הדין ודאי בשאר איסורין דלא איתמר אלא בקדשים קלים ואפי' בקדשים קלים איכא מאן דפליג התם דלא בעינן שטיפה וכל שכן באיסורין ולכולי עלמא שטיפה בצונן. ומעתה אין ראוי לומר לענין הכשר כלים עירוי אי ככלי ראשון או לא שלא נאמר אלא לענין בשול אבל בהגעלה כללו של דבר כבולעו כך פולטו.
עוד כתב המחבר דכלי שאינו בן יומו לא חשיב נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו, דדבר הבלוע ואינו בן יומו חשוב בודאי נותן טעם לפגם אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו וכן לענין טיחת כלים אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו, וכי שרינן דבש ושמן ולא חיישינן לגיעולי נכרים משום דחזקת כלים בסתם כשאינן בני יומן משום שאין דרך להשתמש בכלים דרך בשול ולא על ידי האור אלא אחר הדחה שהדיחו אותו מתשמיש ראשון. והקשה מההיא דע"א דאסרינן קורט של חלתית משום דמפסקי לה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנוני' והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור, אלמא טיחה דסכין חשבינן נותן טעם לפגם אי לאו משום טעמא דמחליא ליה, ע"כ. ולאו קושיא היא כלל וכבר כתבנוה למעלה דהתם לאו משום דחשבינן טיחת הסכין דבר הפגום בעצמו דהא לא אפשר, דאם איתא לא הדרא מיתסרא משום דמשבחא דכל דבר שניתר מחמת שנפגם אינו חוזר להיאסר לעולם, אלא הכי קאמ' סד"א משום דלאו אורחא דחלתית בשמנונית, דליהוי פגם בו וכיון דכן לישתרי קמ"ל דמשום דמחליא ליה חשבינן תערובתו לשבח. והא דאמרינן התם בשילהי ע"א וכולן שנשתמש בהן כלומר בכלים של נכרים עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ומוקים הא דתניא מותר כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, קתני מיהת שלא הטביל כלומר שלא הדיח ושרי לה משום דנותן טעם לפגם אלמא טיחה גופה דלאו בת יומא חשיבא נותן טעם לפגם, ולמאן דאסר אסירא ולמאן דשארי שריא, אפשר דשלא הטביל דהתם טבילה קאמר ואגב שיטפא נקטה ולאו דוקא דמשום טבילה לא מיתסרא ובדידה נמי לא שייך דין נתינת טעם כלל. אי נמי אפשר דעד שלא הטביל הדחה קאמר ואגב שיטפא נקטינהו לכלהו תלתא וההיא דתניא מותר לא הדרא אכולהו אלא אשלא הגעיל ושלא ליבן, אי נמי אפשר דכי אמרינן דטיחה חשיבא איסור בעין ולא חשיבא פגומה משום דלאו בת יומה, טיחה נדבקת כעין טיחת שומן או רוטב, אבל טיחת דבר צלול כעין יין כיון שנתיבשה דינה כבלע וכל שאינו בן יומו חשוב פגום ואיסור קנקנים לאו משום טיחה אלא משום פליטת כח היין, וההיא איפשר דלא מיפגמא בשהייה. עוד כתב קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואע"פ שאינה בת יומה ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב. וכתב קדרות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן אף כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהו מותרין בפסח דהא היתירא בלעי ונפגמו בעודן היתר אלא כיון שנבלעו מן השבח הרי הם אסורין לעולם ע"כ. ודברים אלו כשגגה וקדרות בפסח ראיה ברורה דאמרינן בגמר' (פסחים ל', א') אמר רב קדרות בפסח ישברו ופרכינן עלה אמאי ישברו לישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן, ואמרינן גזירה דילמא עביד בהו ככל איסורין במינן ובוודאי אסור לבטל איסורין בכל איסורין שבתורה אפילו בדרבנן ובודאי נותן טעם לפגם מותר בכל איסורין שבתורה בין אותן שהן בשיעוריהן בנותן טעם בין שהן במשהו, דטעמא דהיתר דנותן טעם לפגם דלא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא ואעפ"כ אסור לבטל אותו דקדרה של נכרי והיא אינה בת יומה אסור בודאי לבשל בה וכיון דכן מאי האי דפרכינן וליעביד בהו שלא במינן לאחר זמנן, ומאי האי דמתרצינן דילמא עביד במינן, שלא במינן מי התיר ובמינן מי אסר, והנכון בזה מה שפי' מורי רבנו משה ז"ל דזימנין דאשכחן דמותר לבטל איסורין כגון האי דאמרינן ביום טוב (ביצה ד', ב') עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן אף כאן בחמץ לאחר זמנו שלא במינו דאיכא קולי טובא דכי בלע היתירא בלע ונפגם בעודו היתר, ואפי' מושבח מסתמא אין בו שיעור כדי לאסור דמסתמא קדרה דלאו בת יומא בלע שבה נתיבש ואין בפליטתו כדי נותן טעם, ורב סבר חמץ לאחר הפסח שלא במינו בנותן טעם והכי סברא דרב בכולהו איסורין שבתורה, בכי הא ודאי מבטלין איסורין לכתחלה, ומתרצינן דילמא עביד בהו במינן והוי במשהו נמצא שיש בפליטתו כדי לאסור אלו היה מושבח ובכי הא אין מבטלין איסורין לכתחלה ומשום הכי לדידן דאית לן דחמץ בזמנו במשהו אסור לנו לבשל בקדרות, לפי שיש בפליטתן כדי לאסור. נמצאת אומר בקדרה שבשל בה בשר ואינה בת יומה שכל מדות אלו בה ומותר לבשל בה חלב לכתחלה, ותו תיהוי פירושה דההיא שמעתא כדבעית הרי שאמרו בפירוש לרב שמותר לכתחלה לבשל בקדרות אחר הפסח שלא במינן אלמלא משום גזרה דבמינן, וכל מדות אלו שיש בבלע חמץ לאחר זמנו כלן בבשר בחלב, וליתה לההיא גזירה דילמא עביד בהו במינן. אלא ודאי לנו שומעין שאמרנו כהלכה.
<h2>דף עו:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה בשר אסור לאכל בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. כבר פרשנוה למעלה דאסור לאכול בה רותח מקמי הדחה קאמר ומשום דם שעל פני הסכין. צונן כלומר אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה מה שחתך בה ואמרי לה לא בעיא הדחה לפי שהדם היבש מתפרך ואינו נדבק, אבל לכתחלה כאן וכאן בעיא הדחה. אבל המחבר סובר דלכתחלה קאמר ואסור לחתוך בה רותח אפילו בהדחה קאמר משום שהסכין בלועה אגב דוחקא דסכינא, אבל אינה פולטת משום חום בית השחיטה והיינו ההיא דסכין ששחט בה טרפה דסגי לה בהדחה ע"כ. וכבר כתבנו למעלה שאין דברים אלו נכונים ואין לנו שום הפרש בשום דבר בין פליטה לבליעה וכל שהוא מבליע מפליט, ופירשנו ההיא דסכין ששחט בה טרפה ומתוך מה שכתבנו שם מתבאר שכל מה שכתב כאן בענין זה אינו נכון. ולענין להשתמש בכלים האסורין, אסור להשתמש בהן בלא הדחה משום טיחה ואם בכלי חרס אסורין לעולם גזירה שמא ישתמש בהן רותח לפי שאין להם תקנה, ודוקא בכלים שלנו. וכלים האסורין מותרין בהדחה בצונן ואפי' בדבר חריף שאין דבר חריף מפליט ולא מבליע דבר קשה וכל מה שכתב בזה אינו נכון.
